פסק-דין בתיק ע"א 3156/05

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מ' קליין) מיום 3.8.05 (ת"א 54350/03) שבו דחה בית המשפט תביעה שהגישה המערערת נגד המשיב לתשלום 25,134 ש"ח בגין חוב דמי עגינה של כלי שיט שלו בנמל יפו. בית המשפט חייב את המערערת לשלם למשיב את הוצאותיו וכמו כן סך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד.

1.         רקע

(א)        המערערת היא הבעלים של נמל יפו (להלן: " הנמל") באמצעות מינהל מקרקעי ישראל ומינהלת שמשרדיה ממוקמים בתחום הנמל ובין היתר מספקת שירותי עגינה בו לכלי שיט, נגד תשלום שאת תעריפו היא קובעת מכוח סמכויותיה שבפקודת הנמלים (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: " פקודת הנמלים"), ותקנות הנמלים (אגרות שירותי עגינה בנמל יפו) (תיקון), התשנ"ז-1997 (להלן: " תקנות הנמלים").

(ב)        המערערת הגישה נגד המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט קמא ובה היא טענה שהמשיב, שהוא בעלים או משתמש של סירה, קיבל ממנה שירותי עגינה והתחייב בכתב פעם ופעמיים לשלם את האגרות והתשלומים שיגיעו ממנו. חרף הדברים האלה לא שילם המשיב את המגיע ממנו לתקופה של כשנתיים, מחודש פברואר 1998 ועד חודש אפריל 2000, למעט תשלומים שפורטו בכתב התביעה, ויתרת חובו, כולל ריבית והפרשי הצמדה, הגיעה לסכום של 25,134 ש"ח, הוא סכום התביעה. 

(ג)         המשיב ביקש רשות להתגונן וטען, בין היתר, שעלה ארצה מאיטליה בשנת 1992 בסירה שעוגנת מאז בנמל יפו, למעט יציאות שהוא יוצא מפעם לפעם לשייט מחוץ לנמל. ביום 17.2.98 החליט מנהל מינהל הספנות והנמלים והממונה על הנמלים במשרד התחבורה לאסור כניסה ויציאה של כלי שיט, בעלי שוקע הגדול מ 1.5 מטר,  בתחומי נמל יפו (מע/16 למוצגי המערערת - להלן: " הצו"), ובאותו יום הורה מנהל הנמל שהנמל יסגר לתנועת כלי שיט כאמור החל מיום 1.3.98. סירתו של המשיב היא בעלת שוקע של 2.05 מטר ולפיכך נכללה באיסור השייט.  המשיב טען שעקב הודעות אלו, ומחמת מצב הנמל שפתחו הצפוני נסתם למעשה בסחף, הוא מצא עצמו "מרותק לנמל" בלי שתשמר לו האפשרות לבחור נמל אחר, וזאת עוד לפני מועד סגירתו של הנמל שנועד כאמור ליום 1.3.98. לפיכך הודיע למערערת שאין בדעתו לשלם את דמי העגינה עד שיוכל לצאת את הנמל.

(ד)        המשיב הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 2264/98) במטרה להביא לביצוע עבודות ניקוי שיאפשרו תנועה בנמל, ובית המשפט, שקיבל את הודעת המערערת שהעבודות מתבצעות והולכות, החליט, ביום 15.12.98, שהעתירה אינה רלוונטית עוד. המשיב סבר, על יסוד הודעת המדינה לבית המשפט הגבוה לצדק, שהעבודות יסתיימו בתוך כחודשיים, אך בסופו של דבר הן התמשכו תקופה ארוכה, וריתוקו לנמל נמשך לפחות עד לחודש אפריל 2000. המשיב טען שבתקופת סגירתו של הנמל לתנועת כלי שייט נמנעו ממנו למעשה שירותי העגינה וההנאה מיציאה לשייט אל מחוץ לנמל, ולפיכך אין הוא חייב לשלם את הסכומים הנדרשים על-ידי המערערת; לחלופין הוא קיזז נגדן את נזקי הסירה וירידת ערכה ואת אובדן ההנאה ממנה. יש לציין שהסירה משמשת את המשיב  ואת אשתו למגוריהם.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)                בית משפט קמא שמע עדים וקיבל ראיות שבכתב לרבות חוות דעת של מומחים. לאחר שהפרקליטים סיכמו טענותיהם בכתב פסק בית המשפט את הדין ודחה את התביעה. 

(ב)                בית המשפט מצא שנסיבות סגירת הנמל מנעו מהמשיב " באופן מוחלט מלצאת מהנמל ולעבור לנמל אחר" (עמ' 3 ש' 21 לפסק הדין), וכי המערערת גילתה אוזלת יד בטיפול בבעיות הבטיחות שנוצרו בנמל עקב תנועות החול התת קרקעיות והסחף. הנמל היה סגור לכניסה ויציאה של סירות דוגמת זו של המשיב  משך כשנתיים, וטענת המערערת שהיה נתיב בטוח שאיפשר את יציאת סירתו של המשיב או שאפשר היה להוציאה דרך היבשה, לא הוכחה. בית המשפט קיבל את טענתו של המשיב ולמד אנלוגיה מסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, בדבר פטור מחובת תשלום דמי שכירות כאשר נמנע משוכר להשתמש במושכר " מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו". לפיכך דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערערת בתשלום הוצאות המשיב וכמו כן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

3.         הטענות בערעור

אלו טענות המערערת:

(א)                הצו ניתן ביום 17.2.98 ונכנס לתוקף רק שבועיים לאחר מכן, ביום 1.3.98, באופן שהותיר למשיב די זמן להוציא את סירתו מהנמל. משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. מזג האוויר בשבועיים שעד לכניסתו של הצו לתוקף היה שקט ונוח, והעומקים של הנמל איפשרו את הוצאת הסירה מהנמל. לא זו אף זו, המשיב יכול היה להוציא את סירתו מהנמל בדרך היבשה אם רצה בכך, ולהעבירה לכל מקום עגינה אחר. המשיב לא טרח לפנות למערערת כדי לבקש אישור להוצאת סירתו מהנמל, בדרך הים, גם לאחר כניסת הצו לתוקפו.

הסירה שימשה מקום מגורים למשיב ובני משפחתו, ובתקופה הרלוונטית נהנה המשיב משירותי הנמל שאיפשרו לו להתגורר בה, מבלי לשלם בעבורם.

(ב)                למשיב לא הייתה כוונה לצאת עם סירתו מהנמל בתקופה הרלוונטית, והראיה שמיום פקיעת הצו ועד ליום מתן פסק הדין נושא הערעור - לא הוציא המשיב את סירתו מהנמל. כמו כן בתקופה בה היה הצו בתוקף לא החזיק המשיב  בהיתר שיט כנדרש בתקנה 53 לתקנות הנמל (בטיחות השיט) התשמ"ג - 1982, כך שממילא הוא לא היה רשאי להפליג בסירה ולצאת מן הנמל.

(ג)                  אין מקום לאנלוגיה עם סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 (להלן: " חוק השכירות והשאילה"), שכן למשיב ניתנה שהות להוציא את הסירה מהנמל באופן שיוכל להמשיך ולהשתמש בה. כמו כן אין רלוונטיות לסעיף זה כיוון שבתקופה הרלוונטית המשיך המשיב ליהנות משירותי העגינה בנמל.

(ד)                המשיב לא הודיע למערערת שאין בכוונתו לשלם את חובותיו; משלא עשה כן ויצר מצג שבכוונתו לשלם, שינה את מצבה של המערערת לרעה.

ואלו טענות המשיב:

(א)                המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו. לטענתו, בדין דחה בית משפט קמא את טענות המערערת, טענות עליהן היא חוזרת בערעור זה.

(ב)                בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת שהצו נכנס לתוקף רק שבועיים לאחר שנחתם, שכן המערערת לא הוכיחה את מועד פרסום הצו; השיט בנמל היה מוגבל עוד לפני שנחתם הצו; המערערת התעכבה בביצוע עבודות התחזוקה בנמל, ובכך מנעה את האפשרות להסיר את ההגבלה מהר ככל האפשר.

(ג)                  בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת שהמשיב לא היה מנוע מלהוציא את סירתו מהנמל, שהרי מדוע הוציאה את הצו אם לא התכוונה שיצייתו לו. הצו אינו כולל חריגים, ולכן בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת שאפשר היה להגיש בקשה לצאת מהנמל.